קרב אלייה
 | ||||||||||||||
| מלחמה: הפלישה הגאלית הראשונה לאיטליה | ||||||||||||||
| תאריכים |
18 ביולי 387 לפנה"ס – הווה (1 ימים)  | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | נהר אלייה, לאטיום, איטליה | |||||||||||||
| קואורדינטות |
42°01′03″N 12°31′12″E / 42.0175°N 12.52°E | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון גאלי וביזת העיר רומא | |||||||||||||
| ||||||||||||||
 | ||||||||||||||
קרב אלייה היה קרב שנערך במסגרת הפלישה הגאלית הראשונה לאיטליה. הקרב התקיים ב-18 ביולי בשנת 387 או 390 לפנה"ס. הקרב נערך ליד נהר אלייה בלאטיום, בקרבת העיר רומא. המפלה הרומית אפשרה לצבא הגאלי להתקדם לכיוון רומא ללא הפרעה ולבזוז את העיר. לפי המסורת הרומית נערך הקרב ב-18 ביולי, שנת 390 לפנה"ס, אולם המסקנה המחקרית המקובלת כיום היא שהקרב נערך מעט מאוחר יותר, כנראה סביב שנת 387 לפנה"ס.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפני הקרב, הסנונים, שבט גאלי יחיד, חצה את הרי האפנינים בחיפושיו אחר ארץ חדשה להתיישב בה. הסנונים חנו בסופו של דבר מחוץ לעיר קלוסיום (בפרובינקיה האטרוסקית סיינה) והחלו במשא ומתן עם המקומיים עבור אדמה. תושבי קלוסיום חשו מאוימים על ידי הסנונים, והם קראו לעזרתה של הרפובליקה הרומית שהייתה כוח עולה במרכז איטליה באותן שנים, ולאחרונה פרשה את חסותה גם על אטרוריה. רומא, שהוחלשה בעקבות מלחמותיה האחרונות, שלחה שלושה נציגים למשא ומתן עם הסנונים.
כאשר התפוצץ המשא ומתן, יצא צבאה של קלוסיום לגרש את הסנונים מאדמתם. בנקודה זו, כך לפי ההיסטוריון הרומי ליויוס, הנציגים הרומאים "עברו על חוקי העמים ויצאו לקרב" כנגד הסנונים (כוונתו של ליויוס ב"חוקי העמים" היא לשבועת הנייטרליות שבה התחייבו שגרירים ודיפלומטים). קווינטוס פאביוס, בן למשפחת אצולה רומית רבת השפעה, שהיה אחד משלושת השליחים הרומאים, הרג את אחד ממנהיגי הגאלים. כאשר הבינו הסנונים ששבועת הנייטרליות חוללה, הם נסוגו מהקרב על מנת לדון במצב.
הסנונים שלחו נציג משלהם לרומא, בדרישה להסגרת השגרירים הרומאים הסוררים כדי למצות איתם את הדין. אולם, הרומאים לא רק שלא הסכימו לדרישה זו, אלא, כפי שכותב ליויוס, ”אלו אשר היו צריכים להיענש מונו במקום לטריבונים צבאיים עם סמכות קונסולארית... שליחי הגאלים חשו באופן טבעי ובצדק מבוזים”. הסנונים הזועמים הבטיחו מלחמה כנגד רומא על מנת לנקום את העלבון שהוטח בהם. הם צעדו כ-130 ק"מ מקלוסיום לרומא על מנת לנקום. ליויוס מתאר את מסעם: ”בניגוד לכל הציפיות, הגאלים לא רק שלא פגעו בתושבים המקומיים, ואף לא לקחו דבר משדותיהם, אלא אף כשעברו קרוב לעריהם, הכריזו כי רק על רומא הם צועדים ואין להם מלחמה אלא עם הרומאים... ואת שאר האוכלוסייה המקומית החשיבו לידידותית”. כך הגיעו הסנונים למגע עם הצבא הרומי כ-18 ק"מ מצפון לרומא, בשדה הקרב על נהר אלייה.
סדרי הכוחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי המקורות העתיקים המתארים את האירוע (פוליביוס, ליוויוס, דיודורוס ופלוטרכוס) מנה הצבא הגאלי תחת הנהגת ברנוס כ-70,000 לוחמים, ומולו התייצב המצביא הרומי קווינטוס סולפיקיוס בהנהגת צבא שמנה 24,000 לוחמים. מספרים אלו הם ללא ספק מוגזמים ומופרזים, ייתכן והסיבה לכך היא שהמקורות הפרו-רומים ביקשו להסביר את תבוסתם. כפי שנכתב בספר The Cambridge Companion to the Roman Republic: "שלושה דברים ניתן לומר בביטחון על אפיזודה זו- שהיא קרתה, שהיא הותירה ברומאים פחד ארוך ימים מקלטים, ושכל מה שמוסרים עליה המקורות העתיקים מוטל בספק". אין בידי החוקרים כל מקור בן התקופה המתאר את האירוע. התיאור העתיק ביותר ששרד זו הוא של ההיסטוריון היווני-רומי פוליביוס, שכתב למעלה מ-200 שנים לאחר האירועים. שאר המקורות מאוחרים עוד יותר, ותאורו של פלוטרכוס נכתב כ-500 שנים לאחר מעשה. אין פלא, אם כן, שהמקורות המתארים את הפרשה מעורפלים, לעיתים מוגזמים ולעיתים מסולפים לחלוטין. נעשו ניסיונות מודרניים להעריך מחדש את סדרי הכוחות בקרב אך הם מבוססים על ניחוש מושכל בלבד, מאחר שאין אפשרות לשחזר פרטים אלו על הקרב.
האסון הרומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא הרומי היה באותו זמן דומה יותר למיליציה אזרחית מאשר לצבא הסדיר המוכר לנו מתקופת הקיסרות הרומית. באותה תקופה המערך הרומי היה בנוי בדומה לפלאנקס יווני, עם הופליטים כבדים במרכז (שגויסו מקרב האוכלוסייה העשירה של העיר) ובאגפים חיילים עם חימוש קל יותר שהגיעו מהשכבות העניות יותר של החברה. באותה תקופה היה על החייל הרומי לספק לעצמו את הציוד הצבאי ועל כן היה פער ממשי בין איכות החיילים העשירים במרכז לבין החיילים העניים באגפים. הבדל זה שיחק לטובת הגאלים, וכאשר הם הסתערו קרסו האגפים הרומיים ופתחו במנוסה, והשאירו את ההופליטים פגיעים במרכז. בזאת הוכרע הקרב - הפלאנקס הרומי לא יכול היה להתגונן ביעילות כשאגפיו חשופים, ואכן במהרה טבחו הגאלים בשאריותיו האומללות של הצבא הרומי. רבים מהנופלים היו מאזרחיה המבוגרים והמכובדים ביותר של העיר, שחסרונם יורגש היטב באסון שעתיד היה לבוא על רומא.
לפי ליוויוס נמלט רוב הכח הרומי לוויי, ושרידי הטבח באליה ברחו בחזרה לרומא: ”הכל מיהרו בחזרה לרומא ומצאו מקלט בגבעת הקפיטולין מבלי לסגור את השערים”. כעבור זמן קצר (לפי ישראל שצמן- כעבור שלושה ימים, ולפי ליוויוס- עוד באותו היום) הופיעו הגאלים בשערי רומא. שאריות הצבא הרומי שחזרו מן הקרב צירפו אליהם כל גבר שהיה מסוגל להילחם, והם התחמשו והתבצרו על גבעת הקפיטולין. הגאלים נכנסו לעיר, שרפו את רובה וניסו לתקוף את המתבצרים בקפיטולין, אך נהדפו ושילמו מחיר יקר על ניסיון זה.
תקוותו היחידה של הסנאט הרומי לישועה הייתה שאריות חיל המצב הרומי שנמלט להריסות העיר ויי. הסנאטורים הנצורים על הקפיטולין הצליחו להעביר באמצעות שליח מכתב לכח הזה, ובו הודיעו על מינוי של מרקוס פוריוס קאמילוס לדיקטטור, מה שהעניק לו סמכות חוקית להצעיד את הצבא בחזרה לרומא בניסיון לסלק ממנה את הגאלים. באותה שעה, הגאלים התפנו מעט ממלאכת ביזת העיר על מנת לנסות ולהסתער שוב על האזרחים המתבצרים בקפיטולין, אך לפי האגדה הוזהרו האחרונים על ידי האווזים הקדושים של האלה יונו והצליחו להגן על עצמם.
הגאלים לא היו ערוכים למצור ממושך על הקפיטולין, דבר שהתבטא במגפה שפרצה ביניהם כתוצאה מאי-קבורת הגופות הרבות שהיו מושלכות בעיר. הרומאים הנצורים בקפיטולין שאפו גם הם לסיים את הנוכחות הגאלית בעירם בהקדם, ולכן הגיעו הצדדים להסכם לפיו ישלמו הרומאים כמות מוסכמת של אלף ליטראות זהב (329 ק"ג) כפדיון על עירם. במקורות הרומיים מופיעה האגדה לפיה גילו הרומאים שברנוס מלך הגאלים השתמש במשקולות כבדות יותר מהמקובל בזמן שקילת הזהב הרומי, בניסיון לסחוט כמות גדולה יותר של זהב. כשהתלוננו הרומאים בפני ברנוס הוא זרק גם את חרבו על המשקולת כהתרסה והצהיר ”אבוי למנוצחים!” (בלטינית: "Vae Victis!"), כלומר כי חוקי המשחק נקבעים על ידי המנצח בלבד ולמנוצח לא נותר אלא לקבל את הדין.
לפי פלוטרכוס וליוויוס הסתיימה הפרשה בהגעתו של קאמילוס בראש צבאו לרומא ותבוסתם של הגאלים מידיו. אין לדעת עד כמה אמין סיפור זה, וייתכן כי כמו פרטים אחרים הוא הומצא על מנת ליצור פן מנחם להשתלשלות אירועים קטסטרופלית ומשפילה זו.
התאוששות והרפורמה הרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]משוער כי לא הייתה חומה אפקטיבית סביב רוב חלקיה של העיר לפני ביזתה. כתוצאה מהמצור ומהחורבן המאסיבי בעיר, בנו הרומאים את חומת סרוויוס שהייתה חזקה בהרבה.
הרומאים החלו גם לארגן מחדש את כוחם הצבאי. הם הפסיקו להשתמש במערך הפלאנקס והחלו להשתמש בכלי נשק ושריון מסוגים אחרים. תוצאתו של הקרב, שבו נטבחו כוחות החי"ר המובחרים של הרפובליקה שהיוו גם את האליטה הכלכלית והשלטונית שלה, הדגישה את הצורך שלא לסכן בכזו קלות חלק חשוב כל כך מהחברה הרומית. ייתכן שאז נוצר לראשונה ה"טריאריי" (משמעות המילה בלטינית: "שלישיים") – רזרבה של חי"ר כבד שהורכבה מהחיילים האמידים והמבוגרים בלגיון.
היסטוריונים רבים משערים שהרומאים למדו רבות מהטכנולוגיה והנשק של הגאלים. אמנם הסנונים היו רק שבט אחד, אך הם היו חלק מתרבות שלמה שהייתה שונה מהותית מהתרבות הרומית והשתמשה בשיטות מתקדמות של עיבוד ברזל ולחימה בטווח קרוב.
תבוסת הרומאים לגאלים הייתה הפעם האחרונה בה נבזזה העיר רומא עצמה על ידי כח זר כמעט עד חלוף ימי האימפריה. רומא לא נבזזה שוב במשך כ-800 שנה, עד שהחלשותה של האימפריה הרומית ודעיכתה הביאו לביזתה פעם נוספת בשנת 410 לספירה על ידי הויזיגותים, שבעקבותיה חדלה רומא העתיקה באופן סופי מלהוות כוח צבאי משמעותי.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, הוצאת ספרים ע"ש מאגנס, תש"ן, עמ' 79–81.
- Herm, Gerhard, The Celts. The People who Came out of the Darkness, pp. 7-13. St. Martin's Press (1977). ISBN 0-312-12705-7
- Grant, The History of Rome, p. 44
- Weir, William. 50 Battles That Changed the World: The Conflicts That Most Influenced the Course of History. Savage, Md: Barnes and Noble Books. ISBN 0-7607-6609-6.
- Harriet I. Flower, The Cambridge Companion to the Roman Republic
